פסק-דין בתיק ת"א 19157-08

1.         הבקשה שבפני היא להפסקת תובענה, בהתאם לסעיף 154 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.       התביעה היא, לסילוק יד ממקרקעין אשר התובעים טוענים להיותם בעלי זכויות בהם וכן  לסעד כספי, בגין אובדן הכנסות מהמקרקעין בשל השימוש של צד ג' בהם, מחמת מחדליה של הנתבעת למניעת פלישה של צד ג' למקרקעין.

             הנתבעת, דחתה את טענות התובעים וטענה בין השאר, להיעדר זכות שלהם במקרקעין ולהיעדר יריבות איתה בין השאר, לאור פעולותיה בנוגע למקרקעין על מנת למנוע פלישה או שימוש של צד ג' בהם. הנתבעת,  שלחה הודעה לצד ג' בהיותו אחראי לנזקי התובעים, אם תוכח ותתקבל התביעה. 

             צד ג' טען להיעדר זכויות של התובעים במקרקעין ולהיעדר יריבות בינו ובין שולחת ההודעה. יתירה מכך, צד ג' הגיש תביעה כנגד חלק מהנתבעים, לסעד הצהרתי בדבר זכויותיו במקרקעין, עובר למשלוח ההודעה לצד ג'.         

3.         התובעים טוענים, כי משניתן פסק דין בבג"ץ 8887/06 אל נאבות' ואח' נ. שר הבטחון ואח' (להלן-"העתירה"), לאחר חלוף כ-5 שנים בהם נידונה העתירה בנוגע למקרקעין נשוא התביעה, ניתן מזור "לחלק מהסעדים להם ראויים התובעים" משנקבע בפסק הדין כי על הנתבעת, לפנות את המאחז נשוא התביעה עד ליום 31/03/12.

            לטענת התובעים, הם מבקשים להבטיח את זכותם לשוב ולחדש את התובענה, רק במידה ולא יקוים פסק הדין שניתן בעתירה (סעיף 7 לבקשה).

            לדידם, לאור השלב בו מצוי ההליך, עוד בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית ע"י מי מבעלי הדין, אין בהפסקת התובענה כדי ליתן להם יתרון ביחס ליתר בעלי הדין האחרים, מניהולה עד כה. 

4.         הנתבעת, מתנגדת לבקשה.

            עסקינן לטענתה, בתביעה כספית ולא רק בתביעה לסילוק יד. לפיכך, אין בפסק הדין שניתן בעתירה כדי להשליך על התביעה הכספית. יתירה מכך, הבקשה הוגשה רק לאחר חלוף מס' חודשים ממועד מתן פסק הדין בעתירה ובכך, יש כדי ללמד כי הבקשה לא הוגשה לאור מתן פסק הדין כי אם, משהגיעה השעה להגשת התצהירים מטעם התובעים ומשלא היה בידם להוכיח את זכויותיהם במקרקעין. לפיכך, אין להורות על הפסקת התביעה כי אם על דחייתה.  

5.         הנתבעת הוסיפה וטענה כי ניהול ההליך, היה כרוך במאמץ והכבדה רבה עליה בין השאר לצורך גילוי מסמכים, עליו עמדו התובעים. לצורך הגילוי, והדרישות המקיפות של התובעים לעניין הגילוי היא נאלצה לטרוח באיסוף המסמכים המצויים אצל גורמים שונים מטעמה.  לטעמה, אילו נעתרו התובעים בזמנו להצעתה, לדון תחילה בשאלת הנזק ולאחר מכן בשאלת אחריותה , היה בכך כדי להקל על ניהול ההליך ולחסוך מהוצאותיה, אך התובעים סרבו לכך.  

6.         צד ג' ביקש גם הוא להורות על דחיית התביעה. לא עסקינן לטענתו בנסיבות בהן, נבצר מהתובעים להוכיח את תביעתם כיום כדרישת התקנות בנוגע להפסקת תובענה. לפיכך, אין הבקשה נכנסת לגדרו של סעיף 154 (א) לתקנות ויש בה משום ניסיון, לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט. צד ג' הוטרח למלא את ההליכים המקדמיים ולטעמו תכלית ניהול תביעה ע"י התובעים, היה על מנת לקבל מסמכים במסגרת הגילוי, זאת לצורך ניהול העתירה ולמטרות פוליטיות זרות. 

7.         התובעים דחו את טענות יתר בעלי הדין והשיבו , כי עיקר מאבקם, היה ונותר, להביא לסילוק יד מהמקרקעין ואין להם כל כוונה להתעשר על חשבון הנתבעת. הם לא צרפו את צד ג' כנתבע ולא היתה להם כל כוונה להתעשר על חשבונו או להשיג במסגרת ההליך מסמכים ממנו. מתן פסק הדין בעתירה, הוא בלבד הביא להגשת הבקשה ועל כך אף הודע  במסגרת בקשות שונות שהוגשו על ידם להארכת המועד להגשת תצהירים, בעת שהמתינו  להכרעה בעתירה, המשליכה על התביעה.

             התובעים, דחו את טענותיהם של הנתבעת וצד ג' בדבר שימוש לרעה בהליכי בית משפט, בהיעדר כל בסיס לה.  

8.         תקנה 154 לתקנות קובעת בנוגע להפסקת תובענה:

             " (א) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו כולה או מקצתה, יגיש בקשה לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

            (ב) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שייראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות המשפט.

            (ג) סירב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה".

              הפסקת תובענה, כמוה כמחיקתה ואינה יוצרת מעשה בית דין (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, עמ' 450). לאור זאת, בבחינת הבקשה יש להבטיח לפי הפסיקה שלא יישלל מנתבע יתרון של ממש אותו הוא רכש תוך כדי ההתדיינות עם הפסקת התביעע והאפשרות להגשת תביעה מחדש מאוחר יותר וכן, יש לבחון אם יש בבקשה משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט (ע"א 746/88 שנצר נ. ריבלין, פד"י מ"ה (2) 694; ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ'. צפורה בן נון , פד"י מ"ו (3)738, 744-745).

9.         מעיון בבקשה עולה כי פינוי המקרקעין לפי פסק הדין שניתן בעתירה, יש כדי להביא את התובעים על סיפוקם, למרות שיהיה בכך משום מילוי של אחד מהסעדים נשוא התביעה קרי: סעד הפינוי , להבדיל מהסעד הכספי, עליו הם מוותרים אם יבוצע הפינוי.